אבחון ילדים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות הוא תהליך מורכב יותר מאשר אבחון מבוגרים. לא קיימת הסכמה בקהילה הרפואית על ההתנהגויות בפועל הניתנות להגדרה כ"הפרעה", ופסיכיאטר שמאבחן ילד עם ADHD, עשוי לקבוע באותה מידה שאותו ילד סובל גם מהפרעה מרדנית מתנגדת (ODD), בעוד שפסיכיאטר אחר עשוי לאבחן את אותו ילד עם הפרעה דו קוטבית.
למרבה הצער, הסיפור של ילדים שאינם מאובחנים כראוי עם הפרעות פסיכיאטריות, שב על עצמו מידי יום ומשפיע על מיליוני ילדים ברחבי העולם, המקבלים תרופות וטיפולים שאינם נכונים.
עיכובים התפתחותיים בילדים
מצבים אלו מוגדרים בדרך כלל כ"רפואיים" בדומה להפרעות פסיכיאטריות. לא כל הילדים גדלים ומתפתחים באותו הקצב, וחלק מהילדים לומדים לקרוא בגיל חמש, חלקם מתחילים לקרוא בגיל שש וחלקם אף מאוחר יותר.
אך ההורים הקדחתניים של היום מחפשים אבחונים ותרופות עבור כל סימן קל לעיכוב בהתפתחות הילד, במקום להבין שהוא פשוט מתפתח מאוחר יותר. במקום לקפוץ לאבחנה פסיכיאטרית, הורים עשויים למצוא כי ריפוי בדיבור, תכנית לשיפור מיומנויות חברתיות, טיפול התנהגותי, טיפול משפחתי או הדרכה אישית עשויים לסייע לילד באופן בטוח יותר לעמוד באבני הדרך ההתפתחותיות שלו.
אבחון פסיכיאטרי לילדים
המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות אינו מגדיר מצבים רפואיים כניתנים לאבחון פסיכיאטרי רשמי. המדריך מבסס קביעת הפרעות נפשיות של ילדים על אבחון פסיכיאטרי סובייקטיבי ושאינו אובייקטיבי בעקבות מחקרים שפורסמו בתחום.
ועדות של רופאים, שרבים מהם מקיימים קשרים פיננסיים עם תעשיית התרופות הדורשת יותר אבחוני הפרעות נפשיות, מאבחנים ילדים עם הפרעות נפשיות המצריכות תרופות, כשלמעשה מדובר בהפרעות שמופיעות ונעלמות מעצמן עם הזמן.
ADHD, למשל, מוגדרת כהפרעה נפשית, כשלמעשה אינה כזאת, ומה שנחשב כהתנהגות נורמאלית או "הפרעה נפשית" תלוי בעמדות הנוכחיות של החברה, ואינו מבוסס על ראיות מדעיות.
קראו בהרחבה על: אבחון פסיכיאטרי לילדים וקריטריונים לפני אשפוז
הרחבת הקריטריונים לאבחנות פסיכיאטריות לילדים
קיים הבדל עצום בין מה שנחשב כהתנהגות נורמאלית אצל ילד ומה שנחשב כהפרעה נפשית. התקפי זעם ושינויים מהירים במצב הרוח, למשל, הם עניין שבשגרה אצל ילדים.
ילד שנחשב לשובב, הרפתקן וחצוף מעט, אינו צריך להיות מוגדר כסובל מהפרעה נפשית, ותפקיד פסיכיאטר לילדים היא לאבחן הפרעות פסיכוטיות אמיתיות הנבדלות מהתנהגות חריגה מעט של ילד, אך לא ברמה המצדיקה קביעת מצב הפרעה נפשית.
אבחנות פסיכיאטריות כגון ADHD מובילות ליתרונות נסתרים למורים ולבני המשפחה של הילד. כשפסיכיאטר מבצע אבחנה חמורה לילד, כגון הפרעה דו קוטבית, הוא עשוי להיות זכאי להטבות נכות אותן מקבלים הוריו. היות ותרופות פסיכיאטריות נוטות "להרדים" ילדים", הן גורמות לילד להיות שקט יותר בכיתה מלאה בילדים, מה שהופך אבחנה פסיכיאטרית ותרופות פסיכיאטריות לילדים, כיעילות למורים והורים מתוחים.
"משהו לא בסדר עם הילד"
ילד שהוגדר על ידי פסיכיאטר עם כותרת של הפרעה נפשית, גדל להאמין שמשהו אינו בסדר איתו, למרות שלמעשה התנהגותו נורמאלית למדי. תפקיד הפסיכיאטר, בראש וראשונה, היא להגביר את ההערכה העצמית של הילד, ולא לגרום לו להאמין שעליו לקחת תרופות על מנת שיוכל להתנהג ולהרגיש כמו ילד רגיל.
בשל האופן הקל והמהיר בו משתמשים הורים בתוויות של הפרעות התנהגותיות, כגון "הילד שלי הוא היפראקטיבי", או "הבת שלי מרדנית", גם הילד עצמו עשוי להאמין שהבעיה ממנה הוא סובל היא תכונה קבועה, ולא בעיה הקשורה לשלב התפתחותי.
השלכות תיוג פסיכיאטרי שגוי
תפקיד הפסיכיאטר הוא לאבחן ילד הסובל מהפרעות נפשיות אמיתיות, ולא לתייג התנהגות בעייתית כהפרעה נפשית. בצד החיובי, מספר גדל והולך של הורים, החווים מצוקה לאור הראיות המתעוררות של מחקרים אודות תופעות הלוואי של תרופות פסיכותרפיות, מחפשים אבחנות פסיכיאטריות חלופיות לילדיהם.
הורים מתחילים להבין שילד הסובל מהבדלים בסגנון למידה או התנהגות, אינו חולה למעשה במחלה נפשית. גם פסיכיאטרים רבים מתחילים להיבהל מקלות קביעת התרופות הפסיכיאטריות, ומביעים בגלוי את דאגתם והצורך בשינוי הגדרות האבחון הרשמיות והרחבתן, כך שניתן יהיה להבדיל הפרעות התנהגותיות ותחושתיות נורמאליות של ילד, בהתאם לשלבי התפתחותו, מהפרעות נפשיות פסיכיאטריות אמיתיות.
ראו גם: